ששת הקדושים שקמו הבוקר ללכת איש איש לתלמודו ולעיסוקו וכעת יושבים תחת כסא הכבוד יחד עם החיילים הקדושים שנפלו ברצועת עזה. הינם קדושי הרוגי מלכות עשרה ועל אלה אני בוכיה.
אי אפשר שלא לחשוב על המסר הכואב מאחורי היום המדמם הזה. בעת שאנחנו מורידים נטפי דמע אחר מיטתם של קדושי רמות שנעקדו בטבורו של חודש הרחמים והסליחות ט״ו אלול תשפ״ה, אנחנו מתבשרים על נפילתם של גיבורי חיל, לוחמים שמסרו את נפשם כדי להשבית אויב ומתנקם.
להזכיר לנו, שמניו יורק עד אוסטרליה, מתאילנד עד אירופה מרפיח עד רמות כל הדרכים מובילות אל ירושלים שאליו העמלק רוצה לפלס את דרכו תוך כדי שהוא משמיד והורג ומאבד את היהודים באשר הוא יהודים. השם אל תפק זמם.
לא אכפת לו להמן אם חרדי הוא בדרך לכוילל או חילוני הוא שלוחם בעזה. שמאלני או ימני. דתי או מסורתי. הוא מחפש את היהודי. הוא מבין את מה שאנחנו לפעמים מסרבים להפנים -כי בני איש אחד אנחנו.
הלוואי שנזכה לזכור זאת גם בימים כתיקונם. להיות מאוחדים ולהתפלל שיראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עלינו ויראו ממנו, ונתנחם באמירתו של רבי עקיבא, כפי שנתקיימה בנו ההבטחה הראשונה שועלים הלכו בו תתקיים האחרונה עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה.
