היום, יום שישי י"ז באב, אנו מציינים 97 שנים למאורעות תרפ"ט ולרציחתם של יהודים קדושים הי"ד ברחבי ארץ ישראל.
לא נשכח ולא נסלח.
המאורעות התרחשו הרבה לפני הקמת מדינת ישראל והרבה לפני הקמת אש"ף. ההסתה שקדמה לפרעות, בהובלת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, הובילה לגל דמים שבמהלכו נרצחו יהודים בערים וביישובים ברחבי הארץ.
בירושלים ובסביבותיה נרצחו 23 יהודים, ובהם בני משפחת מקלף ביישוב מוצא הסמוך לירושלים. בין הנרצחים היו אשכנזים וספרדים, ילידי הארץ ועולים חדשים, חרדים, דתיים וחילונים.
הרוצחים לא שאלו לאיזו עדה משתייך היהודי שמולם, מה השקפת עולמו או כיצד הוא מגדיר את עצמו. מבחינתם הייתה סיבה אחת מספקת: הוא יהודי.
הבוקר עליתי לקבריהם של בני משפחת מקלף ושל רב היישוב מוצא, הרב שך הי"ד, הטמונים בהר הזיתים. קבריהם נמצאים במרחק קצר מקבריהם של הקדושים מאיר פיינשטיין ומשה ברזני הי"ד.
לעמוד שם, 97 שנים אחרי, ולהבין שיום השנה לטבח הנורא הזה חולף כמעט ללא ציון ממלכתי משמעותי, זו תחושה קשה.
העובדה שי"ז באב אינו יום אבל וזיכרון לאומי היא בעיניי עובדה מצערת ואות קלון על מערכת החינוך ועל ממשלות ישראל לדורותיהן. אירוע שבו נרצחו יהודים ברחבי הארץ צריך להיות חלק בלתי נפרד מהזיכרון הלאומי שלנו.
והיה גם הטבח הנורא בחברון.
בשבת פשטו פורעים ערבים על הקהילה היהודית בעיר, שמנתה אז כ-800 נפש. 67 יהודים נרצחו, בהם ילדים וזקנים, ורבים אחרים נפצעו. הטבח הביא לחורבנה של הקהילה היהודית העתיקה.
בין הנרצחים היו 24 מתלמידי ישיבת "כנסת ישראל – חברון". בחורי ישיבה צעירים נטבחו באכזריות במהלך אותו סוף שבוע נורא.
97 שנים חלפו, אבל אסור לנו להפוך את תרפ"ט לפרק מאובק בספרי ההיסטוריה.
הזיכרון הזה צריך ללמד אותנו גם על העתיד.
מבחינתי, אין מנוס מפתרון של שתי מדינות, אך לא במובן שמנסים למכור לנו במשך עשרות שנים. יש לעודד ולתמרץ ערבים המעוניינים בכך לעבור לעבר הירדן המזרחי, ובמקביל לעודד ולתמרץ יהודים מכל רחבי העולם לעלות לארץ ישראל, להתיישב בה ולבנות אותה.
הלקח של תרפ"ט הוא קודם כול לזכור. לזכור את הנרצחים, לזכור את הקהילות שנחרבו ולהעביר את סיפורם לילדינו ולדורות הבאים.
הבוקר, מול המצבות בהר הזיתים, המסר הזה היה עבורי חד וברור מתמיד:
לא נשכח. לא נסלח.
הכותב, אריה קינג, הוא סגן רה"ע ויו"ר סייעת 'מאוחדים' בעירייה. הדעות המובאות בטור הן על דעת הכותב.
