ביום רגיל הילד חוזר הביתה, ואנחנו שואלים כמעט מתוך הרגל: "איך היה בבית הספר?"
והתשובה, ברוב המקרים, קצרה: בסדר ובזה השיחה נגמרת.
אבל אם נעצור לרגע, נגלה ש"בסדר" כמעט לא מספרת לנו כלום, לא על מה שהילד עבר היום, לא על מה שהוא הרגיש, ולא על איך היה לו *באמת* ואנחנו, כהורים, רוצים לדעת, אנחנו מתעניינים, אכפת לנו, ואנחנו רוצים לדעת איך עבר עליו היום
אם אנחנו רוצים תשובה אחרת השאלה וההתעניינות צריכה להיות אחרת לגמרי
במקום איך היה?
נתמקד בשאלות שמזמינות תשובה
מה היה הדבר הכי טוב שקרה לך היום?
עם מי נהנית לשחק בהפסקה?
היה רגע שהיה לך בו קצת קשה?
אלה שאלות שמזמינות את הילד לעצור, לחשוב, ולהיזכר בחוויות שלו לאורך היום ולא לענות תשובה אוטומטית
אבל השאלה היא רק ההתחלה של השיח הדבר החשוב באמת הוא איך אנחנו מגיבים למה שהילד מספר
לפעמים הוא ישתף אותנו במשהו שקשה לנו לשמוע,
יש רגעים שבהם באמת צריך להציב גבול אבל לפני הגבול, הילד צריך לדעת שהוא לא עומד למבחן הוא צריך להרגיש שאנחנו איתו, שאנחנו מקשיבים, ושאנחנו מעריכים את עצם השיתוף
אפשר לומר משפטים כמו: "אני מעריך מאוד שסיפרת לי איזה יופי שיש לנו את האפשרות לדבר על הדברים בצורה פתוחה, בוא נחשוב יחד מה נכון לעשות בפעם הבאה
וגם אם בסוף נצטרך לומר שהתנהגות מסוימת לא הייתה ראויה, הילד יבין את ההבדל בין ההתנהגות שדורשת תיקון אליו
כשילד מבין שהאהבה שלנו אינה תלויה במה שהוא מספר הוא ממשיך לשתף, וכשילד ממשיך לספר, אנחנו באמת יכולים להיות שם בשבילו.
כי בסופו של דבר, זו המטרה: שהילד ירגיש שגם ביום שבו הצליח וגם ביום שבו נכשל יש לו מקום של אהבה וקשר שהוא יכול לחזור אליו, הורים שרוצים לשמוע אותו, להקשיב לו, לתמוך בו, ולאהוב אותו, לא משנה מה.
כי לפעמים, שאלה נכונה היא לא רק תחילתה של שיחה אלא תחילתו של קשר עמוק, שילד ירצה לחזור אליו שוב ושוב
הטור נכתב על ידי פנחס וייס, עובד סוציאלי קליני, מומחה בהדרכת הורים ובטיפול זוגי ופרטני בטראומה מורכבת, ומנהל המרכז הטיפולי מבטח,ירושלים.
לתוכן נוסף על הורות ומרחב בטוח ⬅️
https://chat.whatsapp.com/Il1LMEXN08VDH6pGvU37qE?s=cl&p=a&mlu=4
