במסגרת חדשה יש נערים ונערות מבתים שונים, עם רמות פתיחות שונות ושפה אחרת, ופתאום הילד שלנו נכנס לחדר מלא אנשים שאנחנו לא מכירים,
הרפלקס הראשון הוא להזהיר לסמן מי משלנו ומי לא,
זה בא מאהבה, אבל חסר בו משהו,
כי אם כל מה שנתנו לילדה הוא רשימה של דברים להימנע מהם, מה יקרה ביום שהם יתקלו במשהו שלא הכנו אותה אליו?
והם יתקלו.
אנחנו לא יכולים לבנות גדר גבוהה מספיק, בטח לא כשהם כבר חיים רחוק מהבית.
לכן המטרה היא לא לגדל ילד שיודע רק מה לא לעשות, אלא ילד עם מצפן פנימי כזה שכשהוא עומד מול בחירה, הוא יודע לשאול את עצמו: האם זה מתאים לי? האם זה מתאים למשפחה שלי? האם זו הבחירה שאני רוצה?
גדר עוצרת מבחוץ ונשארת מאחור ברגע שיוצאים מהבית,
מצפן מכוון מבפנים והולך איתם לכל מקום
המצפן הזה לא נבנה מפחד אלא מביטחון, כשהילדה יודעת שהיא יכולה לבוא אלינו, לשאול ולשתף בלי לפחד מהתגובה שלנו היא מקבלת מקום לבחון את המחשבות שלה בקול,
וכך, כשאנחנו יוצרים מרחב בטוח בבית, אנחנו לא רק שומרים על הילדים אנחנו מלמדים אותם לשמור על עצמם.
ההצלחה שלנו לא נמדדת בהיעדר השפעות (תמיד יהיו השפעות), אלא בזה שגם כשהיו, הייתה לילד היכולת לבחור את דרכו בעצמו. זה מה שמשאיר אותו קרוב אלינו גם כשהוא רחוק פיזית.
איך בונים לילד מצפן פנימי❓
1. דברו פחות עליהם, יותר עלינו. במקום לנתח את האחרים, הפכו את הזרקור פנימה: מי אנחנו כמשפחה, מה חשוב לנו, ולמה,
כך לילד יש נקודת ייחוס משלו.
2. שאלו שאלות במקום לתת תשובות.כשהילדה אומרת "אצל החברה שלי זה ככה", במקום לשלוף עמדה נסו: "מה חשבת על זה? מה מצא חן בעינייך? מה מרגיש לך פחות מתאים, ומה כן?". כך היא מתאמנת לגבש דעה משלה.
3. אל תיבהלו.אם היא מספרת על חברה מבית וסגנון אחר,
זו לא אזהרה — זו הזמנה לבנות שיקול דעת ביחד. אם ניבהל ונסגור את השיחה, לימדנו אותה שאסור לספר לנו,
אם נישאר רגועים, לימדנו אותה שאיתנו אפשר לחשוב על הכול.
בסוף אנחנו לא רוצים ילדים שיודעים רק למי להקשיב, אלא ילדים שיודעים לשאול בעצמם את השאלות הכי חשובות להם.
זה המצפן שילווה אותם הרבה אחרי שעזבו את הבית
*וזו המתנה הכי גדולה שנוכל לתת להם: לא רשימה של דברים להימנע מהם אלא היכולת לבחור את דרכם בעצמם*
הטור נכתב על ידי פנחס וייס, עובד סוציאלי קליני, מומחה בהדרכת הורים ובטיפול זוגי ופרטני בטראומה מורכבת, ומנהל המרכז הטיפולי מבטח, ירושלים.
