בימים האחרונים פנו אליי עשרות הורים, וכמעט כולם אמרו לי את אותו הדבר:
"אנחנו שמחים בשבילו, אבל בלב יש חשש. איך יודעים שהוא מוכן?"
והחשש הזה לא שמור רק למעבר לישיבה קטנה. הוא חוזר בכל מעבר למסגרת חדשה, בכל גיל: ישיבה גדולה, סמינר, מקום לימודים חדש. בכל פעם שילד שלנו עוזב מסגרת מוכרת ובטוחה ונכנס לעולם פתוח יותר, אותו חשש עולה מחדש.
וזה טבעי לגמרי. כי מעבר כזה הוא אחד הרגעים המכוננים בחיים שלו — וגם בחיים שלנו כהורים.
אז מה בעצם קורה במעבר כזה?
עד עכשיו הכול היה סגור וידוע מראש. הייתה מסגרת ברורה, היו גבולות, הייתה עין שמשגיחה כמעט בכל רגע. העולם היה בטוח, מובנה וצפוי.
ופתאום, כמעט בבת אחת, הכול נפתח.
יותר עצמאות. יותר בחירות שהוא צריך לעשות בעצמו. פחות מישהו ש"עומד עליו". לפעמים גם מרחק פיזי מהבית. וכל זה נוחת עליו ועלינו ההורים בזמן קצר.
ויש כאן משהו כמעט אכזרי: דווקא כשהוא הכי צריך אותנו כעוגן שקט, הכי קשה לנו לדעת מה קורה אצלו בפנים.
בגיל הזה הילד מספר לנו פחות. לפעמים הוא נראה סגור, מרוחק או "בעננים". והשקט הזה מפחיד אותנו, כי הדמיון ההורי יודע לרוץ מהר מאוד למקום הכי גרוע.
אבל תרשו לי להרגיע:
השקט הזה לא בהכרח מעיד על מצוקה. פעמים רבות הוא פשוט סימן לכך שהוא התחיל לעכל את הדברים בעצמו, בפנים.
הוא מתמודד. הוא פשוט לא תמיד מדווח.
והוא מוכן הרבה יותר ממה שנדמה לכם
ופה נמצאת הנקודה החשובה ביותר:
הילד שלכם מוכן למעבר הזה הרבה יותר ממה שנדמה לכם,
הוא כבר יודע לקרוא אנשים ומצבים. הוא יודע להבין מה טוב לו ומה פחות. הוא מסוגל לקבל החלטות בעצמו ולהתמודד עם תוצאות של בחירות,
הוא לא צריך שאנחנו נעשה את זה במקומו,
*הוא צריך שנאמין שהוא מסוגל — וניתן לו מקום להתאמן*
וכן, יש מקרים שבהם מדובר בפחד אמיתי מהשינוי, וחשוב לזהות אותם ולהתייחס אליהם ברצינות. אם משהו נראה חריג או מעורר דאגה משמעותית, לא צריך להסס ולהיוועץ באיש מקצוע.
אבל ברוב המקרים, מה שהוא הכי צריך זה פשוט אותנו:
הורים שמאמינים בו.
שרואים שהוא גדל.
ושנותנים לו את הביטחון שהוא באמת מסוגל.
אז מה אפשר לעשות בכל מעבר כזה?
1. אל תפחדו במקומו הילד קורא אתכם כל הזמן, גם כשנדמה לכם שלא, אם אתם ניגשים למעבר בחרדה, החרדה שלכם עלולה להפוך גם לשלו.
לעומת זאת, כשאתם משדרים ביטחון שקט ואומרים לו:
"זה מעבר גדול, וזה טבעי שזה קצת מפחיד. אבל אתה בהחלט מסוגל לעבור אותו."
אתם נותנים לו, בלי הרבה מילים, תחושה שאפשר לצמוח כאן בבטחה.
זה לא אומר להעמיד פנים שאין קושי.
זה אומר להיות ההורה שרואה את הקושי – ונשאר יציב לצדו.
2. כשהוא אומר שקשה לו — תנו הכרה, לא פתרונות
הפיתוי שלנו כהורים הוא מיד להרגיע:
"יעבור לך."
"כולם עוברים את זה.
"אל תדאג."
אבל מבחינתו זה עלול להעביר מסר אחר: לא באמת מבינים אותי.
וכשהילד מרגיש שלא מבינים אותו, בפעם הבאה הוא עלול פשוט לא לספר.
במקום זאת, תנו לקושי מקום:
"אני רואה שזה מורכב לך, ואני ממש מבין שלפעמים זה קשה. אני איתך, וסומך על הכוחות שלך שתצליח לגדול מתוך זה."
במשפט אחד הכרתם בקושי, נשארתם לצדו — ובמקביל הבעתם אמון בכוחות שלו.
זה בדיוק ההפך מלפתור לו את הבעיה.
זה להעצים אותו לפתור אותה בעצמו.
3. תדאגו לו למקום לשחרר
בכל מסגרת מוכרת יש בדרך כלל דרך טבעית לפרוק את המתח שנצבר במהלך היום.
במעבר למסגרת חדשה, הדרך הזו לפעמים נעלמת.
אבל הגוף והנפש עדיין צריכים את זה.
ועכשיו, במידה רבה, זו האחריות שלנו לייצר עבורו את המקום הזה.
אז פעם בשבוע, קחו אותו לבלות.
בריכה. כדורגל. אופניים. פיצה. טיול קטן,
עם כלל ברזל אחד:
זה לא הזמן לחקור אותו או "לדובב" אותו.
*המטרה היא פשוט שהוא ירגיש שכיף לכם איתו. שאתם רואים אותו — ולא רק את הקשיים שלו.*
ולסיום, משהו חשוב להורים
*אם יש דבר אחד שאתם צריכים לקחת מהטור הזה, הוא זה:*
*הילד שלכם הולך להיות בסדר*
ולא למרות שאתם דואגים לו — אלא גם בזכות זה שאתם אוהבים אותו ומאמינים בו.
ילדים שעוברים מעברים בצורה טובה הם לא בהכרח הילדים שלא מפחדים, שלא מתקשים ושלא מתבלבלים.
אלה הרבה פעמים הילדים שההורים שלהם לא פחדו מהצעד עבורם.
הורים שראו את הכוח שלהם, ולא רק את הקושי.
הורים שנתנו מקום לחשש, אבל לא נתנו לחשש לנהל את הבית.
הורים שאמרו, במילים ובמעשים:
אנחנו כאן, אנחנו רואים אותך.
אנחנו סומכים עליך
הוא לא צריך שתלכו במקומו
הוא צריך לדעת שאתם מאחוריו,
יציבים. נוכחים. ומאמינים בו.
הטור נכתב על ידי פנחס וייס, עובד סוציאלי קליני, מומחה בהדרכת הורים ובטיפול זוגי ופרטני בטראומה מורכבת, ומנהל המרכז הטיפולי מבטח, ירושלים.
לתוכן נוסף על הורות ומרחב בטוח ⬅️
https://chat.whatsapp.com/Il1LMEXN08VDH6pGvU37qE?s=cl&p=a&mlu=4
