"חרדים ירושלים" בשיתוף מכון "מחודדים" מגישים את סיכום הדף היומי, במיוחד עבור גולשי האתר המבקשים להצטרף ללימוד, לחזור על עיקרי הסוגיות ולקנות עוד דף בש"ס.
בכורות דף כ"ה | יום ג' פרשת נח – ב' חשון תשפ"ז
דף כ"ה – ע"א
תלית שער במקום שחיטה ביום טוב – לרב: מותר, 'למספקנא' – אף על פי שדבר שאין מתכווין אסור (שפוסק כרבי יהודה), הרי הוא עוקר דבר מגדולו כלאחר יד. בככור – מותר לעשות כן, משום שתולש אינו נחשב גוזז. רבי יוסי בן המשולם: שמתני במשנה, לתרירוץ א': סובר כרב שדבר שאין מתכווין אסור. לתרירוץ ב': סובר שדבר שאין מתכווין מותר.
ברז חבית שוכרים מסביב כדי שיהא הנקב יפה, אסור ביום טוב להדק בחבית בכוח משום שחיטה, והגם שאינו מכווין לשחיטה, אסור גם לששיטת רבי שמעון שסובר דבר שאין מכווין מותר, שמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות'.
'דבר שאינו מכווין להלכה' – לרב: הלכה כרבי יהודה שדבר שאין מתכווין אסור, לשמואל: הלכה כרבי שמעון שדבר שאין מתכווין מותר.
ניצה גדולה מכנף העוף – התולש וקוטם, ומחליקה מהצדדים ומורט השיער מהקנה, חייב 3 חטאות. א. תולש משום גוזז – והגם שתוולש אינו נחשב גוזז, בכנף העוף חשוב גוזז משום שדרכו בכך. ב. קוטם חייב – משום מחתך, ג. ממרט – משום ממחק.
גזיות שיער פרה אדומה, (בשתי שערות שהעיקר אדום וראש שחור) 'רבי יוסי בן המשולם' גוזז הראש שמשחציר, ואינו חושש משום גיזה בקדשים. הטעם: לתרירוץ א' – שאין איסור גיזה בפרה, שהיא קדשי בדק הבית, ואיסור גיזה בקדשי בדק הבית הוא רק מדרבנן, ובפררה שאינה מצוי לא גזרו. ואי אפשר לפדות ולהוציא לחולין ולגזזו ולחזור ולקדש, משום שדמיה יקרים, ואין מחללים לכתחילה דבר שווה מנה על שווה פרוטה. לתרירוץ ב' – הגם שיש בה איסור גיזה, מותר משום שאינו מכווין, וסובר כרבי שמעון שדבר שאין מתכווין מותר.
בכור שור וצאן אסור בגיזה ועבודה – שנאמר 'לא תעבוד בכור שורך ולא תגוז בכור צאנך', אין לי רק שור עבודה וצאן בגיזה, מניין ליתתן את האמור של זה בזה, תלמוד לומר 'לא תעבוד ולא תגוז'.
קדשי בדק הבית – אסורים בגיזה ועבודה מדרבנן.
הקדש שווה מנה שהייל על שווה פרוטה – מחולל בדיעבד. ולכתחילה מחלל רק בשווי.
היתר תליתית שיער בכור במקום שחיטה – הוא רק ביד, ולא בכלי.
צמר המסובך באוזן – תולש לכתחילה ומראה ממומו, ובלבד שלא יזיזו מקומו.
דף כ"ה – ע"ב
משנה, שיער בכור בעל מום שנשר בחיים ושחטו – 'רבי יהודה' לעקביא בן מהללאל: מותר, לחכמים: אסור. 'רבי יוסי' כיון ששחטו אחר כך – מותר לדברי הכל. ואם מת אחר כך, לעקביא בן מהללאל: מותר, לחכמים: אסור. 'לריש לקיש' נחלקו עקביא וחכמים רק אם התיר מומחה לבכור קודם נשירת הצמר.
שלפי חכמים: גזרו שמא יבוא להשהות כדי שהצמר נושרת ממנו, ובתוך כך יבוא לאיסור גיזה ועבודה, ולפי עקביא: אין חוששים שישה לאחר שהתיר מומחה. אבל אם לא התיר מומחה קודם נשירה – אסור לדברי שניהם.
צמר המדולדל בכור (שנתלש מהעור אבל מסובך עם שאר הצמר ואינו נופל), מה שנראה עם הגיזה שישחוט ויגזוז לאחר שחיטה יהא צמר מדולדל שווה עם שאר הגיזה ואינו נראה כמופרשה ממנה – מותר כשאר גיזה. מה שאינו נראה עם הגיזה, שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל שמובדל מהגיזה – דינו כאילו נשר לגמרי קודם שחיטה, ולחכמים (לשיטת רבי יהודה): אסור (עיון להלן דף כ"ו.).
בכור בעל מום שנתערב באלף תמימים – לתנא קמא: אוסר בכל שהוא, לרבי יוסי:
א. לרב נחמן – נחלקין בגיזות בכור בעל מום שנתערב בגיזי חולין, ותנא קמא היא רבי יהודה: שׁוֹבֵר שׁאם נשחטו אסור לחכמים, ורבי יוסי: לששיטתו שאם נשחטו מותר גם לחכמים, ויבוקר אם כבר התירו מומחה (לריש לקיש שהיתר הוא כשכבר התירו מומחה).
ב. לרבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן – נחלקין כשנתערב בעל מום בתמימים, ובדק ולא מצא אחד מהם בעל מום, שתנא קמא: סובר כרבי מאיר שכל דבר שהיה בחזקת טומאה, כגון שדה שהיה בה טומאה ולא נמצא, לעולם בטומאתו עד שידע הטומאה, וגם כאן שלא מצא הבעל מום חושש על כולם. ורבי יוסי: סובר חכמים שופר עד שמגיע לסלע או לבתולה, וכיוון שלא מצא קבר הכל טהור, וגם כאן שׁלא מצא בעל מום הכל מותר, ואני תולה שמום עובר היה ורפא. ואם נמצא בעל מום מודה רבן שמעון בן גמליאל לרבי ששתולים שהוא בעל מום שאבד, ונחלקו רק בקבר המצוי בשדות, אבל בהמות אין דרך ליפול בהם מום.
ג. לרב אסי בשם רבי יוחנן – נחלקו כשבדק ומצא, ותנא קמא: סובר כרבן שמעון בן גמליאל ששדה שאבד בה קבר ונמצא קבר הנכנס לתוכה טמא עד שיתבדק כל השדה כולה, שמא קבר אחר הוא, וגם כאן חוששים שמא בעל מום שנמצא אחר הוא, משום שמנגחים זה את זה ומום מצוי בהם. ורבי יוסי: סובר כרבי שהנכנס לתוכו טהור, שאני אומר הוא קבר שאבד הוא שנקמצא. ואם לא נמצא בעל מום מודים חכמים לרבי מאיר שכולם אסורים, ואמרו רק בטומאה שנתולים שעבר או עורב נטלה, אבל בעל מום להיכן הלך.
יום זה לזכות עלקא בת מרים לאה לברכה והצלחה וסייעתא דשמיא
