גם כשאנחנו לא שם – איך נקשיב למה שהילד לא מספר?
השבוע התפרסם סיפור קשה על שלוש גננות שנעצרו בחשד להתעללות בילדים. הסיפור הזה לקח אותי למחשבה על מציאות שכולנו כהורים מכירים.
בכל בוקר אנחנו שולחים את ילדינו לגנים, לתלמודי התורה, לבתי הספר ולסמינרים. נפרדים מהם בחיבוק ובמילה טובה וממשיכים ליום שלנו, מתוך אמון באנשי החינוך שמלווים אותם.
אבל במשך שעות ארוכות הילדים שלנו נמצאים במקום שאנחנו לא נמצאים בו. אנחנו לא באמת יודעים מה עובר עליהם, איך מתנהלים היחסים בין הילדים ואיך מתייחסים אליהם אנשי הצוות.
וזה לא חייב להיות מקרה קיצוני של התעללות. לפעמים מדובר בהשפלות, בחרם חברתי או ביחס פוגעני.
חשוב להבין ילדים לא תמיד יודעים לבטא במילים את מה שהם עוברים. לפעמים הם מתביישים, חוששים או פשוט לא מצליחים להסביר את החוויה שלהם. אבל המצוקה עשויה להתבטא בדרכים אחרות.
ישנם שלושה תחומים שכדאי לנו כהורים לשים לב אליהם:
התחום ההתנהגותי: ילד שהיה נינוח וחברותי ופתאום מתחיל להתפרץ, להתחצף, לנהוג באלימות או להסתגר. לפעמים אנחנו ממהרים לראות בזה בעיית משמעת, אבל כדאי לשאול מה עומד מאחורי השינוי.
התחום הלימודי: ילד שתמיד הצליח ללמוד ופתאום מתקשה להתרכז, מאבד עניין בלימודים או חווה ירידה משמעותית בהישגים. אנחנו לא מדברים על ילד שתמיד התמודד עם קשיי למידה או הפרעת קשב, אלא על שינוי ביחס לתפקוד המוכר שלו.
התחום הגופני: ילד שמתחיל להתלונן שוב ושוב על כאבי בטן או ראש, או חושש פתאום ללכת למסגרת שבעבר הלך אליה בשמחה. כמובן שחשוב קודם כול לפנות לרופא ולשלול בעיה רפואית, אבל כשאין הסבר רפואי לתלונות, כדאי לבדוק גם אפשרות של מצוקה רגשית.
חשוב להדגיש שאף אחד מהסימנים האלה אינו הוכחה לפגיעה. ילדים עוברים שינויים מסיבות רבות, ולכן הדבר המרכזי שאנחנו מחפשים הוא שינוי משמעותי ביחס לילד שאנחנו מכירים.
כדאי גם לשים לב מתי השינוי התחיל. האם מאז תחילת השנה? מאז שהתחלף מלמד? מאז אירוע מסוים? לפעמים החיבור לנקודת הזמן יכול לעזור לנו להבין שמשהו דורש בירור.
כשמזהים שינוי כזה, קודם כול מתקרבים. לא חוקרים ולא לוחצים, אלא מנסים לפתוח שיחה פשוטה: "שמתי לב שבזמן האחרון קצת יותר קשה לך. יש משהו שמפריע לך?"
אם השינוי נמשך או מעורר דאגה, חשוב להתייעץ עם איש מקצוע. בטיפול רגשי מקצועי מותאם לילדים ניתן להיעזר במשחק, בציור ובכלים נוספים שמאפשרים לילד לבטא גם את מה שהוא מתקשה לומר במילים. אם עולה חשד ממשי לפגיעה, כמובן יהיה צורך בתכנית מוגנות ובטיפול יעודי.
חשוב לזכור, אנחנו לא יכולים להיות עם הילדים שלנו בכל רגע, וגם לא נכון שנחיה מתוך פחד מתמיד. אבל אנחנו בהחלט יכולים להכיר אותם, לשים לב לשינויים ולנסות להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות שלהם.
כי גם כשאנחנו לא נמצאים ליד הילדים שלנו, אנחנו עדיין יכולים להיות הורים שרואים אותם. לפעמים דווקא מה שהילד לא מצליח לומר במילים הוא הדבר שהכי חשוב שנדע להקשיב לו.
הטור נכתב בסיעתא דשמיא ע"י הרב פנחס וייס, עו״ס קליני, מומחה בהדרכת הורים ובטיפול זוגי ופרטני בטראומה מורכבת. מנהל המרכז הטיפולי ״מבטח״ בירושלים.
חשוב מאוד