אנחנו לקראת תקופת בחירות.
הבית והשיח הציבורי מלא בשיחות, דעות, לפעמים גם ויכוחים.
והילד במיוחד המתבגר שומע, סופג ומתעניין.
“אבא, אנחנו בעד מי?”
“למה מדברים ככה על הרב פלוני?”
“איך יכול להיות שיש מפלגות עם תפיסות כל כך שונות?”
אלה נשמעות כמו שאלות פוליטיות. אבל הן לא. אלה שאלות של זהות.
בגיל הזה הילד בונה את עצמו מבפנים. הוא שואל: מי אני? למה אני שייך? מה חשוב לי?
ומהי הזהות המשפחתית שאני רוצה להיות חלק ממנה?
הפוליטיקה, מבחינתו, היא רק הדרך לבטא את השאלות האלו.
וכאן נכנס התפקיד שלנו כהורים.
לא רק לענות על מפלגות והשתייכות פוליטית.
לא לסגור את השיחה ב”אצלנו לא מדברים פוליטיקה”. אלא לנסות להבין מה באמת מסתתר מאחורי השאלות.
כשהוא אומר “אנחנו לא שומעים את הרב פלוני”
הוא בעצם שואל: במה אנחנו כן מאמינים?
כשהוא מתלהב מעמדה מסוימת הוא שואל: איפה המקום שלי?
והמטרה שלנו היא לא לתת לו את “התשובה הנכונה”.
אלא לתת מקום למה שעומד מאחורי השאלות.
זה אומר להסביר עמדות שונות בכבוד גם כשלא מסכימים איתן.
לא להפוך שיחות פוליטיות לזירת בוז כלפי אנשים, רבנים או דמויות סמכות.
זכרו! ילד שרואה הורה שמדבר בזלזול על מי שחושב אחרת, לומד שגם מותר לבזות את השונה.
וכשהשיחה הופכת לעיסוק ב”הם”, במקום ב”מי אנחנו” זה הרגע לעצור. כי העיקר הוא לא הפוליטיקה. העיקר הוא הבירור הפנימי של הזהות האישית והמשפחתית.
התקופה הזו יכולה להיות אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בהורות שלנו.
לא כי נלמד את הילדים מה לחשוב
אלא כי נהיה שם כשהם לומדים לחשוב בעצמם.
נכתב על ידי פנחס וייס
מומחה בהדרכת הורים וטיפול בטראומה מורכבת, מנהל המרכז הטיפולי “מבטח” בירושלים.
