לפני כאלפיים שנה, הרבה לפני משאבות המים, מערכות הבקרה והטכנולוגיה המודרנית, הצליחו תושבי הארץ להוביל מים לאורך כ-21 קילומטרים – ממעיינות אזור גוש עציון, דרך בריכות שלמה ועד הר הבית. כעת, מקטע ארוך במיוחד של המפעל ההנדסי הקדום נחשף מחדש.
בחפירות ארכיאולוגיות שמנהלת רשות העתיקות מדרום לקיבוץ רמת רחל נחשף מקטע באורך של כ-300 מטרים מהאמה התחתונה של ירושלים, מערכת מים קדומה המיוחסת לתקופת החשמונאים ושנועדה לספק מים לבירה.
אלא שמאחורי התגלית מסתתר סיפור הנדסי יוצא דופן: בוני האמה נדרשו להביא את המים אל ירושלים ללא משאבות או אמצעים מכניים. למעשה, כוח הכבידה לבדו היה אמור לעשות את כל העבודה.
מטר אחד בלבד בכל קילומטר
האמה יצאה מאזור בריכות שלמה, מדרום לבית לחם, ועשתה את דרכה לאורך כ-21 קילומטרים עד ירושלים. כדי שהמים ימשיכו לזרום לאורך הדרך ולא ייעצרו – ומנגד, לא יזרמו במהירות שתפגע במערכת – היה צורך ליצור שיפוע מתון ומדויק במיוחד.
לדברי ד"ר בנימין סטורצ'ן וגיל פריד, מנהלי החפירה מטעם רשות העתיקות, ל"חרדים ירושלים", לאורך מרבית הדרך ירדה האמה בגובה של כמטר אחד בלבד על כל קילומטר.
המשמעות היא שבוני המערכת לפני כאלפיים שנה נדרשו לתכנן תוואי המשתרע על פני קילומטרים רבים, תוך התאמה למדרונות ההרים ולסלע הטבעי, ולשמור לכל אורכו על הפרשי גובה זעירים ומדויקים.
"האמה התחתונה הייתה מפעל הנדסי מרשים, שנבנה ככל הנראה בימי המלכים החשמונאים כדי לספק מים לירושלים", מסבירים מנהלי החפירה.
גם התחזוקה נלקחה בחשבון כבר בשלב התכנון. לאורך המערכת הותקנו נקודות גישה שאפשרו להיכנס אל תעלת המים, לפתוח סתימות ולבצע עבודות תחזוקה שוטפות.
המים זרמו – והדורות התחלפו
אחד הפרטים המרתקים שנחשפו בחפירה הוא שהאמה לא הייתה פרויקט שנבנה וננטש כעבור שנים אחדות. להפך: מערכת המים העתיקה המשיכה לשמש את ירושלים, לסירוגין, במשך תקופות ארוכות במיוחד – עד לפני כמאה שנה.
המקטע שנחשף כעת מאפשר לארכיאולוגים לראות כמעט על גבי אותה מערכת את השינויים שעברה לאורך הדורות.
בתקופה הראשונה זרמו המים בתוך תעלה בנויה ומטויחת. מאות שנים חלפו, שליטים התחלפו וירושלים שינתה את פניה – אבל הצורך להביא מים לעיר נותר.
לפני כ-500 שנה, בתקופה העות'מאנית, נעשה שימוש מחודש בתוואי הקדום: בתוך תעלת המים המקורית הותקנו צינורות חרס. גם דפנות האמה טויחו מחדש, ובטיח הלח הוטבעו אבנים קטנות שיצרו מראה ייחודי המלווה את האמה לאורך התוואי.
שכבות התיקונים הללו מספרות למעשה את סיפורה של ירושלים: דור אחר דור השתמש באותו מפעל מים קדום, תיקן אותו והתאים אותו לצרכיו.
"פלא הנדסי"
גם מנקודת המבט של ימינו, אנשי רשות העתיקות מתקשים שלא להתפעל מהדיוק שבו נבנתה המערכת.
"האמה היא פלא הנדסי", אומר ל"חרדים ירושלים" ד"ר עמית ראם, ארכיאולוג מרחב ירושלים ברשות העתיקות. לדבריו, גם כיום, עם הטכנולוגיה המודרנית, הקמת מערכת דומה הייתה מחייבת תכנון ועבודה נרחבים.
"המחשבה שלפני כ-2,000 שנה הצליחו להביא מים לירושלים בדרך הזאת היא מדהימה", הוא אומר.
והאמה הקדומה לא עומדת להיעלם שוב מתחת לאדמה.
התגלית נחשפה באזור שבו מתוכננת לקום שכונת מגורים חדשה. במסגרת שיתוף פעולה בין רשות מקרקעי ישראל לרשות העתיקות הוחלט לשמר את המקטע הקדום ולשלבו בתכנון השכונה. על פי התוכנית, האמה תשולב באזור הכניסה המרכזית ותוצג לציבור.
ברשות העתיקות אף מסתכלים רחוק יותר: החזון הוא ליצור בעתיד פארק רציף שיאפשר לציבור ללכת לצד תוואי האמה – מדרום ירושלים ועד העיר העתיקה.
אם התוכנית תתממש, הירושלמים יוכלו לצעוד לצד אותו נתיב שבו זרמו המים במשך דורות – מהאזור שמדרום לעיר ועד ירושלים העתיקה.
מהחשמונאים ועד ירושלים של ימינו
אבל גם בלי להיכנס לעומק המחקר הארכיאולוגי, 300 המטרים שנחשפו ליד רמת רחל מספקים הצצה נדירה ליכולת ההנדסית של מי שחיו באזור ירושלים לפני אלפי שנים.
21 קילומטרים של תוואי הררי, שיפוע של כמטר בלבד לכל קילומטר, ללא חשמל, ללא משאבות וללא ציוד מדידה מודרני – ובקצה הדרך יעד אחד: להביא את המים אל ירושלים והר הבית.
