המערכה על ה"דרייברים" עולה לבג"ץ: הענף החרדי בפני טלטלה

הם הפכו בשנים האחרונות לחלק כמעט מובן מאליו מהנוף החרדי בירושלים ובכלל. נערים, אברכים וצעירים המחזיקים רכב פרטי מצטרפים לקבוצות ותחנות "דרייברים", מקבלים נסיעה בטלפון ויוצאים לדרך. עבור אלפי משפחות מדובר בשירות זמין, מוכר ולעיתים גם זול יותר ממונית – אלא שכעת התופעה כולה מגיעה לפתחו של בג"ץ.

עמותת "דרך חדשה למען נהגי המוניות" הגישה עתירה נגד משרד התחבורה, ובה היא דורשת מהמדינה להפסיק, לטענתה, את ההתעלמות מתופעת הנהגים הפרטיים המסיעים נוסעים בתשלום ולגבש מדיניות אכיפה ברורה. בעתירה נטען כי ברחבי הארץ פועלים כ-35 אלף "דרייברים", בעוד שבמשך יותר משש שנים הוגשו 69 כתבי אישום בלבד בגין הסעת נוסעים בשכר שלא כדין.

בירושלים מקבלת הסוגיה משמעות מיוחדת. ה"דרייבר" כבר מזמן אינו רק פתרון מאולתר לנסיעה בין בני ברק לירושלים. בשכונות החרדיות הפך השירות לאלטרנטיבה של ממש למונית: נסיעות בתוך העיר, לבתי חולים, לאולמות, לכותל, לשמחות ומחוץ לעיר מוזמנות באמצעות מוקדים וקבוצות, ולעיתים הנהג נמצא במרחק דקות ספורות.

גם הסיבות להצלחה אינן רק המחיר. בציבור החרדי יש נוסעים שמעדיפים נהג "היימישער משלנו", בין היתר בשל תחושת הנוחות, ההיכרות עם "השפה החרדית", האפשרות להזמין נהג מוכר והמחיר שנקבע בדרך כלל מראש. בדיון רחב שנערך השנה בפורום החרדי "פרוג", 56.3% מתוך כ-960 משתתפים בסקר העדיפו "דרייבר בלבד", לעומת 17.1% שהעדיפו מוניות בלבד. מדובר כמובן בסקר גולשים שאינו מדגם מייצג, אך הוא ממחיש היטב את הפופולריות של השירות בתוך הציבור.

חלק מהנוסעים אף מתארים חוויית שירות טובה יותר מזו שקיבלו מנהגי מוניות – מחיר שסוכם מראש, יחס אישי והיעדר החשש מהמונה שממשיך לטפס. בדיונים חרדיים ברשת הוזכרו גם פערים משמעותיים במחירי נסיעות בין ירושלים לבני ברק.

אלא שכאן נמצא גם הצד השני של המטבע. בניגוד לנהג מונית, שנדרש לעמוד בתנאי רישוי והכשרה לצורך הסעת נוסעים בשכר, הכניסה לעולם הדרייברים פשוטה בהרבה. תחקיר שפורסם בעבר אף הצליח לרשום נהג למערך דרייברים בלי שנדרש להציג תעודת זהות, רישיון נהיגה או מסמך אחר. כך יכולים גם נהגים צעירים וחסרי ניסיון מקצועי בהסעת נוסעים להפוך למעשה לנותני שירות בתשלום.

הנקודה הרגישה ביותר היא הביטוח. העובדה שלרכב פרטי יש ביטוח חובה אינה בהכרח סוף הסיפור כאשר הרכב משמש להסעת נוסעים בתשלום. שאלת התאמת הכיסוי הביטוחי לאופי השימוש ברכב עלולה להפוך לקריטית דווקא לאחר תאונה. גם בעתירה שהוגשה כעת נטען כי נוסעים מוסעים בכלי רכב שאינם מפוקחים וללא ודאות בדבר הכיסוי הביטוחי המתאים.

החשש הזה קיבל ביטוי כואב במיוחד רק לפני כחמישה חודשים, בתאונה הקטלנית בכביש 1 בדרך לירושלים.

בערב שבת, ב-כ"ח באייר האחרון, נסעה משפחת דוידזון מבני ברק לירושלים באמצעות נהג פרטי ששימש כ"דרייבר". סמוך לנווה אילן התנגש הרכב באוטובוס שעמד בשולי הכביש. התינוק אבינועם מאיר דוידזון ז"ל, בן חודש בלבד, נהרג; הוריו והנהג נפצעו קשה. כשבוע לאחר התאונה נפטרה מפצעיה גם האם, אילה דוידזון ע"ה.

חשוב להדגיש: עצם היות הנהג "דרייבר" אינה קובעת מה גרם לתאונה, ואין להסיק מהאסון כי נהגי דרייברים ככלל מעורבים ביותר תאונות מנהגי מוניות. אולם האירוע העלה בעוצמה את השאלות שמלוות את התחום: מי רשאי להסיע נוסעים בתשלום, איזו הכשרה נדרשת ממנו, מי מפקח עליו ומה קורה מבחינה ביטוחית כאשר הנסיעה מסתיימת באסון.

ומנגד, גם בציבור לא ממהרים לוותר על השירות. מבחינת רבים, הבעיה אינה עצם קיומם של הדרייברים אלא העובדה שהמדינה הותירה במשך שנים שוק שלם באזור אפור – שירות שהציבור צורך בהיקפים גדולים, אך בלי מסגרת מסודרת שתאפשר לנהגים לפעול כחוק ותעניק לנוסעים ודאות באשר להכשרה ולביטוח.

כעת מבקשים נהגי המוניות מבג"ץ לחייב את המדינה לעשות סדר. העותרים טוענים כי מדובר בתעשייה שמגלגלת מיליארדי שקלים ופוגעת קשות בפרנסת הנהגים המורשים. מנגד, אם המדינה תבחר באכיפה נרחבת בלבד ולא ביצירת מסלול מוסדר, מי שעשוי להרגיש זאת במהירות הוא דווקא הציבור החרדי, שכבר התרגל לכך שבמקום לחפש מונית, פשוט מתקשרים לדרייבר.