זה קורה בכל חג. השולחן ארוך, האוכל עוד מגיע מהמטבח, ואחרי חודשים של ריצה אתם סוף סוף יושבים אוכלים ומדברים. הילדים? נעלמו מזמן. שמעתם צחוקים מהחצר, אחר כך מהחדר של בני הדודים, ואחר כך כבר לא ממש שמתם לב.
ופתאום אתם קולטים שעברה שעה. אולי יותר. אין בזה שום דבר רע זה בדיוק מה שחג אמור להיות. אנחנו צריכים את הרגעים האלה, את השיחה עם המבוגרים, את התחושה שאפשר לנשום. והילדים שלנו צריכים את החופש לשחק בלי שמישהו עומד מעליהם. אבל כדאי לדעת גם מה קורה בצד השני של הבית.
בחגים השגרה מתפרקת. ילדים בגילים שונים מתערבבים, יש פחות מבוגרים בסביבה, ההתרגשות גבוהה. בתוך מצב כזה, גם ילד שבבית יודע היטב מה מותר ומה לא, יכול להתבלבל. משחק שמתחיל תמים יכול להגיע למקום שלא נעים לו. ומה שקשה יותר לחשוב עליו, הוא לא תמיד יבוא לספר. לא כי הוא לא סומך עלינו, אלא כי הוא לא בטוח שזה "מספיק רציני", כי זה היה "רק משחק", כי הוא לא רוצה להרוס את החג או להסתבך עם בן דוד שהוא אוהב.
וכשמגיע הלילה, והילדים מתחננים לישון בסוכה, כל זה מתעצם. חושך, צפיפות, מזרנים צמודים, ומבוגרים שכבר נרדמו בבית. זו חוויה שילדים זוכרים שנים, ובצדק. רק ששווה לחשוב עליה רגע לפני שפורשים את השמיכות. מי ישן ליד מי? זה באמת מתאים לילדים שלי? אם מישהו יתעורר בלילה ויצטרך מבוגר, הוא יודע איפה למצוא אותו?
אני חושב הרבה על הסכך. הוא לא תקרה. הוא לא סוגר את הסוכה עד הסוף, ודרכו רואים את הכוכבים. אבל הוא שם. הוא נותן צל, הוא מסמן גבול, ומי שיושב מתחתיו יודע שמישהו חשב עליו.
ככה בערך נראית נוכחות של הורה בחג. לא שמירה צמודה, לא חקירות, לא לחץ. פשוט לקום מדי פעם מהשולחן, להציץ לחדר, לראות מי עם מי. ילדים מרגישים את זה גם כשהם לא מרימים את הראש מהמשחק. והם לומדים מזה שהמבוגרים כאן, גם כשהם עסוקים.
והחלק השני של הסכך הוא מה שאנחנו נותנים לילדים עצמם. לא נאום ולא שיחה רצינית סביב השולחן. משפט אחד, בדרך אגב, תוך כדי שמכינים עוד ארוחה לחג: "גם במשחק, אף אחד לא נוגע במקומות הפרטיים. ואם משהו לא נעים לך, או סתם מרגיש לך לא נכון, תמיד אפשר לבוא ולספר לי. גם באמצע הלילה."
החלק האחרון של המשפט הוא החשוב. כי ילד צריך לדעת לא רק מה הגבול, אלא גם שיש לו לאן ללכת. ואם הוא אכן בא לספר, גם אם זה נשמע קטן, גם אם זה קורה בדיוק כשאתם באמצע שיחה, מה שהוא יזכור זה איך הגבתם. רגע של הקשבה רגועה שווה יותר מכל הסבר.
אנחנו לא צריכים לפחד מהחג. אנחנו רק צריכים להיות קצת יותר שם. ילדים לא צריכים תקרה מעליהם. הם צריכים לדעת שמישהו שם את הסכך.
חג סוכות שמח.
הטור נכתב במיוחד עבור "חרדים ירושלים" על ידי פנחס וייס, עו"ס קליני, מומחה בהדרכת הורים ובטיפול בטראומה מורכבת ומנהל מרכז מבטח.
