הערב, עם כניסת יומא דהילולא, החלו המוני בית ישראל לציין י"ג שנים להסתלקותו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל. כבר משעות הבוקר פקדו רבים את ציונו בבית העלמין בסנהדריה, והעלייה ההמונית נמשכת גם בשעות אלו וצפויה להימשך לאורך הלילה ומחר. בבתי המדרש ובהיכלי התורה בעיר נערכות עצרות התעוררות, שיעורים וסיומי מסכתות לעילוי נשמתו.
בתיעוד שצילם כתב "חרדים ירושלים" הערב מציונו של מרן בסנהדריה נראים רבים עולים לציון, מעתירים בתפילה ומציינים י"ג שנים להסתלקותו, בהמשך הלילה כאמור ימשיך זרם העולים למקום.
י"ג שנים חלפו מאז הסתלקותו, אך דמותו של מרן, פסקיו ומורשתו ממשיכים ללוות את עולם התורה ואת הציבור כולו. לצד דמותו המוכרת כפוסק הדור, נשיא מועצת חכמי התורה ומי שחולל את המהפכה התורנית הספרדית והעמיד את קרנה של יהדות ספרד, היו גם הרגעים שרק מעטים זכו לראות: השעות הארוכות בחדר הלימוד, הדאגה לצרתו של יהודי אלמוני, המאבק למצוא היתר למשפחה שהמתינה למוצא והכרת הטוב יוצאת הדופן לאנשים שסבבו אותו.
לרגל יום ההילולא שוחח כתבנו יוסי וינר עם הרב צבי חקק, משמשו בקודש, נאמנו ויד ימינו של מרן במשך שנים ארוכות, שליווה אותו מקרוב בשגרת יומו, בקבלת הקהל ובהכרעות הרגישות ביותר, ועד לימיו האחרונים.
בשיחה המיוחדת חוזר הרב חקק אל הרגעים שנותרו הרחק מעיני הציבור: הבחור החולה שמרן לא נתן מנוח עד שהתקבל לישיבה, המשפחות שהמתינו לפסק ומרן סירב לרדת לתפילה לפני שווידא שקיבלו את התשובה, הילד היתום שאימץ אל לבו, ושיחת הטלפון בערב יום הכיפורים האחרון, שהפכה בדיעבד לפרידה.
"הדאגה לכל אחד, זה דבר שחסר מאוד"
כשאנחנו שואלים את הרב חקק, אחרי י"ג שנים, למה הוא מתגעגע יותר מכל, הוא אינו חוזר דווקא לאירועים ההיסטוריים או למעמדים שבהם אלפים הצטופפו סביב מרן.
"הדאגה של מרן לכל אחד, הכרת הטוב על כל מעשה שהיו עושים עמו, זה דבר שחסר מאוד", הוא אומר.
מי שראה את מרן באירועים הכיר את גדול הדור מוקף רבנים, אישי ציבור ותלמידים. הרב חקק הכיר גם את השעות שבהן הדלת נסגרה והבית התרוקן. אלא שגם אז, הוא מספר, כמעט שלא היה מושג של מנוחה.
"תמיד, חוץ מהגמרא, היו שאלות ציבוריות כבדות משקל. לא פוליטיקה והנהגה, אלא עגונות, ממזרים, דברים קשים מאוד שאף אחד לא היה נוגע בהם. זה עמל שאין כמוהו לפתור, וזה בעיקר מה שהיה מעסיק אותו".
הבחור החולה והשליחות לאלי ישי
אחד הסיפורים שנותרו חקוקים בזיכרונו של הרב חקק ממחיש כיצד צרתו של יהודי שמרן כלל לא הכיר הפכה בתוך רגע לעניין אישי שלו.
בחור שסבל ממחלת לב שלח למרן מכתב. הוא ביקש לעלות לישיבה, אך בשל מצבו הרפואי לא יכול היה להתרחק מביתו. בעיר מגוריו היו שתי ישיבות: על הישיבה הטובה יותר, כתב, הוא אפילו לא חולם; ובישיבה השנייה לא רצו לקבל אותו בשל מצבו.
"מרן הראה את המכתב לאלי ישי ואמר לו: תקרא", מספר הרב חקק. "אלי אמר שהוא לא מכיר את ראשי הישיבות. מרן אמר לו: אתה רואה שהוא כותב שיש ישיבה טובה? שם הוא ילמד".
כשישי הסביר שאינו מכיר את ראשי הישיבה, מרן לא קיבל את התשובה.
"'בשביל מה אתה שר? מה זה לא מכיר אותם? אני נותן לך שליחות, ואל תחזור אליי עד שאקבל תשובה ששם הוא לומד'", מצטט הרב חקק.
למחרת ניסה ישי לשוחח עם מרן בעניינים אחרים. אבל מרן לא שכח.
"דבר ראשון הוא שאל: מה לגבי הבחור? אלי ניסה להתחמק, ומרן אמר לו: 'מחילה, אבל עד שהבחור לא מסודר אין לך מה לחזור אליי'".
כך נמשך הדבר במשך כשבוע. רק כאשר חזר ישי ובישר שהבחור התקבל ללימודים בישיבה, הסכים מרן לשוב ולעסוק עמו בעניינים האחרים.
"אני לא ארד לתפילה עד שתגיד לי ששלחת להם"
אותה תחושת אחריות, מספר הרב חקק, הייתה בולטת במיוחד בתיקים ההלכתיים הסבוכים שהונחו על שולחנו של מרן, שאלות שלעתים גורלן של משפחות שלמות היה תלוי בהן.
"תמיד בדברים כאלה מרן היה יושב לילות וימים עד שהתיר", הוא מספר.
אך מבחינתו של מרן, כתיבת התשובה לא הייתה סוף הסיפור.
"כשהייתי מגיע בבוקר הוא היה מוסר לי תשובות בנושאים כאלה ואומר: האנשים האלה מחכים כל רגע לתשובה. אני לא ארד לתפילה עד שתגיד לי שכבר שלחת להם את התשובה".
מאחורי הסוגיה ההלכתית הסבוכה, הוא ידע, עומדים בני אדם שממתינים למוצא. מבחינתו, כל עוד התשובה לא הגיעה לידיהם, המלאכה עדיין לא הסתיימה.
לפני הכרעות גורליות: מרן ביקש לשמוע גם את המתנגדים
במשך השנים עלו לביתו של מרן ראשי ממשלה, שרים ובכירי מערכת הביטחון, ובפניו הונחו סוגיות מן הרגישות ביותר. הרב חקק מספר כי לפני הכרעות כבדות משקל, מרן הקפיד שלא להשיב לפני שהתמונה כולה הייתה מונחת בפניו.
"תמיד מרן רצה לברר את כל צדדי הספק, להתייעץ ולשמוע עוד דעות", הוא מספר.
ולא רק את מי שבא לשכנע אותו בעמדה מסוימת ביקש לשמוע.
"תמיד היה שואל מי הם המתנגדים ומבקש לפגוש גם אותם ולשמוע את עמדתם. כאשר קיבל החלטות הרות גורל, תמיד היה דואג לדעת כמה שיותר פרטים, ממגוון הדעות".
בין הזמנים אצל מרן: פחות קבלת קהל
ומה קרה כשהגיע בין הזמנים? מתברר שאצל מרן המושג "חופשה" כמעט שלא היה קיים.
"מרן לא היה איש של בין הזמנים", אומר הרב חקק. "ההקלה הכי גדולה שהוא ביקש לעצמו בבין הזמנים הייתה להפחית בקבלת קהל".
הרב חקק נזכר בגביר שרכש מלון בשווייץ וביקש לארח שם את מרן למנוחה. הוא הציע להטיס עמו את מי שירצה, להביא עבורו ספרים ואף להקים במקום ספרייה שתעמוד לרשותו.
אלא שבמשך קרוב לחצי שנה, למרות לחצים וניסיונות מצד גורמים שונים, מרן נמנע מלקבל אותו.
"יום אחד הוא התקשר אליי ושאל: 'מה פשעי ומה חטאתי שמרן לא רוצה לראות את פני?'. שאלתי את מרן, והוא השיב: הוא לא רוצה להתייעץ איתי. הוא רוצה שאבוא לנוח אצלו וחושב שהמנוחה הזאת תיטיב עמי. אני לא רוצה את הלחצים האלה לבוא לנוח, ולכן איני רוצה לראותו".
הטלפון בערב יום הכיפורים האחרון
לצד השקיעות בתורה וההקפדה על כל רגע, הרב חקק חוזר שוב ושוב להכרת הטוב של מרן כלפי האנשים שסבבו אותו, ולא פחות מכך, כלפי בני משפחותיהם.
"באלול, כשהיינו נוסעים הרבה ונעדרים עד השעות הקטנות של הלילה, הוא היה דואג ומתקשר לאשתי, מברך אותה ומודה לה על כך שהיא נותנת לי להיות עמו".
ואז הגיע ערב יום הכיפורים האחרון בחייו של מרן.
"כמה שעות לפני התקדש החג מרן ביקש שאתקשר לאשתי, כי הוא רוצה לברך אותה", משחזר הרב חקק.
אבל באותו ערב הוא ביקש דבר נוסף.
"אחר כך הוא ביקש לדבר ולברך כל אחד מילדיי בפני עצמו".
באותן שעות איש כמובן לא ידע כי זו תהיה הפעם האחרונה.
"בעצם", אומר הרב חקק, "זו הייתה פרידה אחרונה".
"אתה יכול להיות בן מאומץ שלי"
כאשר אנחנו מבקשים מהרב חקק לבחור סיפור אחד שלדעתו לא קיבל את המקום הראוי לו, הוא מתקשה. אחרי שנים כה רבות במחיצתו של מרן, הסיפורים רבים מספור. לבסוף הוא נזכר בילד אחד, יתום מאב ואם.
"הביאו למרן ילד שהתייתם משני הוריו, והוא אמר שהקרובים שהוא נמצא אצלם מתעללים בו", מספר הרב חקק.
מרן הביט בילד ואמר לו משפט שהרב חקק אינו שוכח עד היום:
"'לי אין הורים וגם לך אין הורים. אתה יכול להיות בן מאומץ שלי'".
אלא שהמילים לא נשארו בגדר נחמה לרגע.
מרן קרא לאדם שטיפל במקרים מסוג זה וביקש לדאוג להעברת הילד לפנימייה שבה יוכל להתגורר. לאחר מכן המשיך לעקוב אחריו באופן אישי.
"בכל חג היה שולח כסף לקניית בגדים עבור אותו יתום ומתנות. הוא היה שולח אנשים לדבר עם המורים והמחנכים, עוקב באופן אישי אחרי ההתקדמות שלו בלימודים, וקורא לו מדי פעם כדי לחזק אותו".
בתוך סדר יום עמוס לעייפה, בין אלפי שאלות, שיעורים והכרעות ציבוריות, מרן לא שכח את הילד.
גם גערות היו
הרב חקק זכה לקרבה יוצאת דופן למרן. מרן השתתף בשמחות משפחתו והעניק לו יחס חם לאורך השנים. אבל הקרבה הזאת, הוא מבהיר, לא מנעה גם רגעים אחרים.
האם מרן גער בו פעם באמת?
"ודאי שהיה, וגם לא פעם אחת", הוא משיב. "כאשר היה צריך להעמיד במקום, ידע לעשות זאת גם".
החיבה הגדולה והכרת הטוב, לדבריו, לא באו על חשבון הדרישה והעמידה על הדברים שעליהם הקפיד מרן.
ומה נשאר לדור שלא הכיר?
שלוש עשרה שנים חלפו. דור חדש גדל מאז הסתלקותו של מרן. ישנם צעירים שמכירים את קולו מההקלטות ואת דמותו מהתמונות, אך לא זכו לעמוד בשיעורו או לראותו בחייו.
כשאנחנו שואלים את הרב חקק איזו הנהגה אחת היה רוצה שהדור הזה ייקח ממרן, התשובה מגיעה ללא היסוס:
"יראת שמיים וניצול הזמן".
"הקפדה על תפילות, זמן קריאת שמע, דברים שמרן החדיר בלב כל שומעיו בצורה שמבינים שזה מעיקרי הדת", הוא מוסיף.
ואולי דווקא בסיפורים הקטנים הללו אפשר להבין משהו מדמות הענק שהותירה אחריה חלל כה גדול: פוסק שעסק בשאלות שהכריעו גורלות של משפחות, אך לא שכח בחור חולה שביקש להתקבל לישיבה; מנהיג שישבו בחדרו ראשי ממשלה ובכירי מערכת הביטחון, אך ביקש לשמוע גם את הצד שמתנגד; וגדול בתורה שניצל כל רגע ללימוד, אך מצא בערב יום הכיפורים את הזמן להתקשר ולברך, אחד אחד, את ילדיו של משמשו.
הלילה ומחר, כאשר המוני בית ישראל יציינו י"ג שנים להסתלקותו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, הסיפורים שמביא הרב חקק מחזירים לרגע אל הבית, אל חדר הלימוד ואל אותם רגעים שלא הגיעו אל הבמות והמצלמות, אך אולי מספרים על מרן יותר מכל.
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.
חבל על דאבדין. אולם,לא משתכחין. איזה עולם תורה ויהודי מרן הקים. הלואי שימשיך לפרוח ולא יגיע לרוויה. מדהים. כמה זכויות! הלואי ובאותה נחישות ועקביות ידאג מלמעלה להחיש את הגאולה.זכותו תגן עלינו- על כל הדור