פסח נגמר, הפסקת האש נכנסה לתוקף, והילדים חוזרים לשגרה ולבית הספר, יש רגע קצר ושקט שכדאי לשים לב אליו. המעבר הזה, מהבית החמים ומהאווירה המשפחתית חזרה לכיתה, לחברה ולמסגרת, לא תמיד עובר חלק. ולא תמיד הילדים משתפים כשהוא מורכב.
דווקא עכשיו שווה להתבונן בדבר אחד קטן, שלפעמים מספר הרבה: האם יש פער בין הילד שאתם פוגשים בבית לבין הילד שחוזר מבית הספר. בין מי שהוא עם חברים בשכונה או בפעילויות, לבין מי שהוא בתוך הכיתה.
יש לא מעט ילדים שבחוץ נראים משוחררים, חברותיים, יוצרים קשרים בקלות, אבל בתוך המסגרת הבית ספרית מרגישים לבד.
לפני שממהרים להסיק מסקנות או לנסות "לפתור", כדאי לעצור ולשאול: מה יש בחברה החופשית שהוא לא מצליח למצוא בכיתה.
לפעמים מדובר בפשטות בבחירה. בחוץ הילד בוחר עם מי להיות, על מה לדבר ומתי. אבל לא פעם מסתתר כאן סיפור עמוק יותר. ילד שמרגיש שלא רואים אותו בכיתה, שלא מצליח להשתלב, או שחווה דחייה, מחפש לעצמו מקום אחר שבו ירגיש שייך. ובמקומות האלה הוא לא פעם מוצא בדיוק את מה שחסר לו – הקשבה, קבלה ותחושת ערך.
כאן נכנס התפקיד ההורי האמיתי. לא למהר לפקח או לתקן, אלא קודם כל להקשיב. לשים לב לפרטים הקטנים, למה שנאמר וגם למה שלא. האם הוא מזכיר חברים מהכיתה, או שרוב הסיפורים מגיעים מהשכונה או מחוגים. איך הוא נראה כשהוא חוזר הביתה. האם יש שתיקות שמספרות משהו שקשה לו לבטא.
במקום לדחוף להסתגלות מתוך לחץ או חשש, עדיף להתקרב מתוך סקרנות. להיכנס לעולם שלו, לנסות להבין איפה טוב לו ולמה. מה מאפשר לו להרגיש שייך במקום אחד ולא באחר.
ולפעמים הדרך לשם לא עוברת דרך שאלות ישירות. אלא דווקא רגעים פשוטים יחד, טיול קצר, משחק, או אפילו עזרה במטבח, פותחים את הלב יותר מכל שיחה. ילדים לא תמיד נפתחים כששואלים אותם, אבל כן כשהם מרגישים נוח.
וכשהקשר פתוח, גם הדברים המורכבים יוצאים לאט לאט לאור. כי בסופו של דבר הבדידות בכיתה היא לא הסיפור,היא רק סימן. השאלה האמיתית היא מה הילד מחפש – ואיפה הוא מצליח למצוא את זה.
נכתב על ידי פנחס וייס, עו"ס קליני, מומחה בהדרכת הורים וטיפול בטראומה מורכבת, מנהל המרכז הטיפולי מבטח בירושלים.
*אהבתם? שתפו עוד הורים* ❤️
לקבלת תוכן נוסף על הורות ומרחב בטוח ⬅️
https://chat.whatsapp.com/DYXjsgYLVFG9PTET6ruhLK
