"חרדים ירושלים" בשיתוף מכון "מחודדים" מגישים את סיכום הדף היומי, במיוחד עבור גולשי האתר המבקשים להצטרף ללימוד, לחזור על עיקרי הסוגיות ולקנות עוד דף בש"ס.
בכורות דף ל״ג | יום ד׳ פרשת לך לך – י׳ חשוון תשפ״ז
דף ל"ג – ע"א
משנה, אכילת בכור בעל מום לישראל – לבית שמאי: אסור, שנאמר 'ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין', מה חזה ושוק רק לכהנים גם בכור. לבית הלל: מותר, שנאמר 'הטמא והטהור יחדו יאכלנו', מה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור, זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור.
גוי לבית הלל – לברייתא: לא יאכל, לרבי עקיבא: יאכל, שנאמר 'כצבי וכאיל', מה צבי ואיל מותר לגוי, גם פסולים מותר לגוי.
שלשה פעמים נאמר בתורה 'צבי וכאיל' – א. לדרשת רבי יצחק ורבי אושעיא (לא נתפרש), ב. לדרשת רבי אלעזר הקפר (שצבי ואיל ניתר בשחיטה כפסולי המוקדשים), ג. לדרשת תנא קמא שפסולי המוקדשים פטורים מבכורה כצבי ואיל.
אכילת בכור בעל מום לנידות – לבית שמאי: אין מאכילים לנידות, והגם שנאמר 'הטמא והטהור יחדו יאכלנו', אינו מותר למי שיצאה טומאה מגופו, וכן מצינו בפסח הבא בטומאה ובכל זאת אין אוכלים ממנו זב מצורע, זבות ונידות ויולדות. לבית הלל: מאכילים לנידות, שבפסח שנאמר 'טמא נפש', אבל בבכור נאמר 'טמא' סתם וכל טומאות בכלל.
הפשטת עור הבהמה דרך הרגלים שיהא הכל שלם, אסור לעשות כן ביום טוב – משום שטורח טירחה שאינו צריך לו ביום טוב.
וכן בבכור אסור לעשות כן – לרב חסדא: 'כבית שמאי' שעומד בקדושתו גם לאחר שחיטה ואסור להאכילו לנידות – ולכן כתם שאין מרגילים בו משום ביזון קדשים, שמתיירא לחתך העור וחותך הבשר. וכן אסור לעשות כן בפסולי המוקדשים: לרב חסדא: כרבי אלעזר ב"ר שמעון שאם נזרק דם של תמימה, גם אם בשר בעלת מום בקדירה אסורה באכילה – שהיא עומדת בקדושה כחטאת שכיפרו בעליה.
אבל לבית שמאי אפשר שאין קדושה לאחר שחיטה רק בבכור שקדוש מרחם, ולא בשאר פסולי מוקדשים. ולרבי אלעזר ב"ר שמעון אפשר שיש קדושה לאחר שחיטה רק בפסולי המוקדשים שתופס פדיון, ולא בבכור.
לרבינא: האיסור להרגיל בפסולי מוקדשים ובבכור הוא לדברי הכל – שנראה כעובד עבודה בקדשים. לרבי יוסף בר אבין: גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים.
היו לפניו שתי חטאות, (שהפריש לאחריות שאם יאבד אחת יכפר בחברתה) ונפל מום באחת מהם: תמימה – יקרב לחטאת, בעלת מום – תיפדה ודמיה לנדבת שופרות. נשחט בעלת מום לאחר פדיון – לתנא קמא: אם נשחט קודם שנזרק דם של תמימה – מותרת גם לאחר זריקת דם תמימה, שמאחר שבאה בעלת מום להיתר זביחה שוב אין בה קדושה.
ואם נשחט משנזרק דם תמימה – אסורה בהנאה כחטאת שכיפרו בעליה. לרבי אלעזר ב"ר שמעון: גם אם בשר של בעלת מום בקדירה ונזרק דם תמימה – אסורה, שעומדת בקדושה גם לאחר שחיטה. והגם שהתירו למכור פסולי מוקדשים באיטליז ולשקול בליטרא משום ריווח להקדש – לא התירו להרגיל העור לשיטתו, כי מה שמשביח בעור פגם בבשר.
דף ל"ג – ע"ב
משנה, בכור שאחזו דם:
א. לרבי יהודה: אין מקיזים לו דם, גם אם הוא ימות וגם במקום שאין עושה בו מום שיכול לחזור ולהתרפאות – שמתוך שבהול על ממונו, אם יתירו לו מקום שאינו עושה מום יעשה גם במקום שעושה מום.
ב. לחכמים במשנה (שיטת רבי מאיר בברייתא): מקיז רק במקום שאין עושה בו מום ולא במקום שעושה מום, שאם לא יתירו במקום שאינו עושה מום, בוודאי יבוא לעשות בו מום. ואם הקיז ועשה בו מום – לא ישחוט עליו עד שיפול בו מום אחר.
ג. לחכמים בברייתא: מקיז גם במקום שעושה מום אם צריך להקיז אותו אבר, ולא יניח שימות, אבל לא ישחוט על אותו מום.
ד. לרבי שמעון: מקיז אף על פי שעושה בו מום שסובר דבר שאין מכוון מותר, וגם מותר לשחוט על אותו מום. 'הלכה' פסק שמואל (דף ל"ד – ע"א) הלכה כמותו.
מטיל מום בבעל מום – לרבי מאיר: לומדים מהנאמר 'כל מום לא יהיה בו' שאסור להטיל מום גם בבעל מום, וסובר שלומדים מפסוק 'תמים יהיה לרצון' שפסולי המוקדשים לאחר פדיון מותר להטיל בהם מום הגם שעדיין אסורים בגיזה ועבודה. לחכמים: לומדים מהנאמר 'תמים יהיה לרצון' שאסור להטיל מום רק בתם, ולכן מותר להטיל מום בבכור שאחזו דם, משום שאין לך בעל מום גדול ממנו שהרי ימות כולו, וסוברים שמותר להטיל מום בבעל מום. מודים הם: במחמץ אחר מחמץ במנחות – ששניהם חייבים שנאמר 'לא תאפה חמץ ולא תעשה'. וכן חייב במסרס אחר מסרס – שנאמר 'ומעוך וכתות ונתוק וכרות', אם על כורת חייב על נתק לא כל שכן, רק ללמד על נתק אחר כורת שחייב.
