בימי בין המצרים עוסקים רבים בחומות ירושלים שנפרצו, בקרבות העזים ובחורבן בית המקדש. אולם מאחורי הדרמה שהתחוללה מעל פני הקרקע, הסתתרה מערכה נוספת, שקטה אך גורלית, המאבק על המים שהזינו את העיר.
ירושלים של ימי בית שני הייתה עיר גדולה ושוקקת, שאליה נהרו מאות אלפי עולי רגל בשלושת הרגלים. למרות מעמדה המרכזי, לעיר לא היו מקורות מים טבעיים שיכלו לספק את צורכי תושביה והמוני המבקרים. הפתרון נמצא דרומית לעיר, במפעל מים הנדסי מהמרשימים שנבנו בארץ ישראל, אמת הביאר.
האמה, שנחצבה בסלע באזור גוש עציון, אספה את מי המעיינות והגשמים והובילה אותם אל בריכות שלמה. משם זרמו המים באמות מיוחדות אל ירושלים, אל בתי התושבים, אל ארמון המלך ובעיקר אל בית המקדש, שם שימשו לעבודת הקודש. במשך מאות שנים הייתה אמת הביאר עורק החיים המרכזי של העיר.
אלא שבימי המצור הרומי, דווקא כשהעיר הייתה זקוקה יותר מכל למים, התחוללה בתוכה מלחמת אחים קשה. על פי המתואר במדרש איכה רבה, "הסיקריקים", הקנאים היהודים, פגעו באמות המים שהובילו לעיר, כחלק מהמאבק הפנימי ומתוך רצון למנוע כניעה לרומאים. הפגיעה במערכת אספקת המים החריפה את מצב הנצורים והפכה לאחד הגורמים שהחלישו את יכולת העמידה של ירושלים מול הצבא הרומי.
גם לאחר פריצת החומות המשיכו המערכות התת-קרקעיות למלא תפקיד מרכזי. תעלות הניקוז שעברו מתחת לרחובות העיר שימשו כמסלולי מילוט אחרונים עבור המורדים שניסו להימלט מהעיר הבוערת.
דווקא בימים אלו של בין המצרים ניתן לבקר באמת הביאר ולהתחבר באופן מוחשי לפרק ההיסטורי הזה. המבקרים יורדים לעומק של כ-12 מטרים מתחת לפני הקרקע, צועדים בתוך הניקבה העתיקה עם פנסים, כשמי האמה זורמים סביב רגליהם בדיוק באותו מפעל מים שהזין את ירושלים בימי בית המקדש.
מעבר להיותו מסלול קיץ מרענן, הביקור במקום מעניק הצצה נדירה לעורק החיים שאפשר את קיומה של ירושלים במשך דורות, וממחיש כיצד מערכת מים עתיקה הפכה לחלק בלתי נפרד מסיפורה של העיר, גם ברגעי תפארתה וגם בשעות חורבנה.
בימים שבהם עם ישראל מתאבל על חורבן ירושלים, אמת הביאר מזכירה כי מאחורי החומות והקרבות הסתתר גם סיפורם של המים, מקור החיים של העיר, שזרימתם ממשיכה עד היום לספר את סיפורה של העיר.
