טור דעה נוקב> אבל אשמים אנחנו: קריאת השכמה להורים ולמחנכים

יש מי שימשיך להתווכח על הרכבת הקלה, על ההפגנות ועל המאבק. אבל יש דבר אחד שעליו כבר אי אפשר להתווכח: הילדים שלנו משלמים את המחיר.

אני גרה ברחוב בר אילן. שנים שאני רואה את ההפגנות, את העימותים ואת הסבל של התושבים. אבל בחודשים האחרונים נוספה תופעה אחרת, כואבת לא פחות, ילדים ונערים שמנצלים את האווירה כדי להשתולל, להרעיש, לגרום נזק ולהפוך את הרחוב למגרש משחקים.

אלה לא ילדים ממגזר אחד. יש ביניהם חסידים, ליטאים וספרדים. חלקם לומדים במוסדות הסמוכים, אחרים מתגוררים בשכונה. ובכל מוצאי שבת, כמעט כמו שעון, אפשר לדעת שיצאה שבת לא לפי שלושה כוכבים, אלא לפי קולות הדפיקות על גדרות הברזל של אתר העבודות.

אתר העבודות בצומת אפיריון היום אחה"צ

הם דופקים על הגדרות, עומדים באמצע הכביש, מפרקים אבנים מהמדרכה ומניחים אותן על הכביש כדי למנוע מכלי רכב לעבור. אחר כך מגיע השומר, צועק, והם נהנים מעוד קצת תשומת לב.

ואז מגיע הרגע שהכי מטלטל אותי.

האבות יוצאים מבית הכנסת. כל אחד מחפש את הילד שלו, ניגש אליו בחוסר אונים, וכמעט מאבד את העשתונות מרוב תסכול. הם תופסים את הילדים, גוערים בהם ולוקחים אותם משם, וחלקם אף מפנים את האבנים שהילדים הניחו על הכביש. באותו רגע ברור לגמרי: ההורים לא רוצים שכך הילדים שלהם יתנהגו. הם פשוט לא יודעים מה קורה בזמן שהם בבית הכנסת.

וזו בדיוק הנקודה.

מישהו חייב לקחת אחריות. רבני בתי הכנסת, המנהלים, המחנכים, הגבאים וההורים. לדבר על זה. להזהיר. להציב גבולות. כי אם לא נעצור את זה עכשיו, אנחנו נגדל דור שחושב שהרס הוא דרך חיים.

כמי שחיה כאן שנים, אני אומרת בכאב: ראיתי יותר מדי בחורים שהושפעו מהאווירה הזו. ישבו שעות ברחוב, הביטו בטלפונים של אחרים, נמשכו למה שלא היו אמורים לראות, התרגלו לאקשן, לאלימות ולתחושת ההפקר.

יש מי שמזהירים שהרכבת תקלקל את השכונה בעוד כמה שנים. אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, חלק מהקלקול כבר כאן. הוא לא הגיע על מסילה, אלא דרך ההרגל לתת לילדים לחשוב שמותר לשבור, להרוס ולהפריע לאחרים בשם מטרה כלשהי.

חז"ל לימדו שאדם שמתרגל לעשות מעשים טובים, נעשה בעל חסד. אותו עיקרון נכון גם להפך. מי שמתרגל לשבור גדרות, להשליך אבנים ולהפריע לאחרים, עלול להתרגל לכך. היום זו גדר של קבלן, מחר זו יכולה להיות גדר של השכן.

אני אפילו חוויתי זאת על בשרי. כשניסיתי לכבות שריפה שהודלקה סמוך לביתי מחשש שתתפשט, מצאתי את עצמי סופגת אבנים.

זה לא המאבק שעליו גדלנו.

לא כך חונכנו.

אפשר להחזיק בדעות שונות על הרכבת, אפשר למחות ואפשר להתווכח. אבל אסור לנו לוותר על החינוך. אסור לנו להתרגל לכך שילדים מפריעים לתושבים, גורמים נזק ומסכנים את הציבור.

אם לא נתעורר עכשיו, בעוד כמה שנים כבר לא נשאל מי קלקל את השכונה. נצטרך להודות בכאב שאנחנו עצמנו אפשרנו לזה לקרות.