מוגש בידי פנחס וייס, עו"ס קליני, מומחה בטיפול בטראומה מורכבת, מנהל מרכז 'מבטח' בירושלים נכתב בשיתוף עם שמעון אפללו עו"ס קליני ופסיכותרפיסט. יועץ מקצועי לקהילה החרדית ביחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות.
למה חובה לדבר עם הילדים?
המציאות היא שילדים כבר יודעים שמשהו קרה. הם שומעים את הלחישות, מרגישים את המתח, ומקבלים שברי מידע מחברים ומהרחוב. גם אם אתם חושבים שהילד קיבל הסבר ברור, כמעט בוודאות ששמע גרסאות נוספות ושונות שיוצרות בלבול ודיסאינפורמציה מזיקה.
ילדים ונערים עלולים להגיע לסחרור רגשי ולעיתם אף למצוקה נפשי במידה והם יקבלו מידע שגוי או מעוות על נושאים רגישים אלה.הסכנות בשתיקה כשמשאירים ילדים ללא מענה או הסבר, אנחנו למעשה יוצרים קרקע פורייה לנזק נפשי חמור: חרדה מוגברת – הילד ממלא את החללים בדמיון מפחיד יותר מהמציאות
תחושות אשמה – ילדים עשויים לנכס לעצמם תחושות אשמה ואחריות ועלולים לחשוב שהם אשמים במקרה שקרה
פוסט טראומה מיותרת – דמיון מפחיד יותר משיחה כנה
פגיעה באמון – הילד לומד שההורים לא מקור מהימן במצבים קשים
בידוד רגשי – הילד נשאר לבד עם פחדים ושאלות
זכרו במצב לא נורמלי כל תגובה היא נורמלית!
עקרונות יסוד לשיחה
מה כן אפשר לומר:
חשוב לומר: האדם התמודד עם מצוקות קשות מאוד! ובשל מצבו הנפשי הקשה חשב בצורה שונה ומוטעית מאנשים רגילים. חשוב לא להיכנס לתיאורים כלל!
חובה קדושה להסביר בשיחה כי התאבדות איננה פתרון וכי לכל בעיה אף הקשה ביותר, יש יותר מפתרון אחד! שתפו בסיפורי אבותינו שהתמודדו בצוק העיתים, אך נאחזו בחיים!
חשוב מאוד להדגיש בשיחה כי יש אנשי מקצוע מעולים שיכולים לסייע!
חשוב לומר כי אם הם מזהים קושי אצלם או אצל חברים עליהם לבוא ולשתף! הדיבור מציל חיים!
ממה להימנע:
הימנעות מאשמה, רכילות או לשון הרע כלפי גורם כזה או אחר ולא לציין כי בגלל סיבה כי זה אירע מסיבה מסוימת!
הימנעו מלהשתמש במילים האלו שעלולות לייצר לגיטימציה והסכמה לאובדנות, כמו למשל: "הצליח להתאבד", או " בחר לסיים את חייו". או למשל " הוא כעת במקום טוב יותר", "הוא נוח לו". התאבדות איננה אומץ! האומץ הוא לחיות את החיים ולהתמודד!
הכי חשוב:
אם מישהו נמצא במצוקה רגשית אל תהססו לשאול באמפתיה: "לפעמים יש אנשים שמתוך ייאוש חושבים למות חלילה וחס, האם יש לך מחשבות כאלו?" מחקרים מראים ששאלה כזאת לא מכניסה רעיונות לראש! להפך – היא עוצרת ומראה שיש עם מי לדבר!
מוצע לומר לילד שמזהים אצלו מצוקה: "אתה יכול לבוא אליי עם כל שאלה או דאגה, תמיד. אם אי פעם תרגיש עצוב מאוד, או יהיו לך מחשבות קשות על החיים – תמיד בוא לספר לי או לאמא. אנחנו כאן בשבילך. תדע שיש תמיד דרכים לעזור ותמיד אנשים שאוהבים אותך. אתה לא לבד אף פעם."
הנחיות מעשיות לקראת שיחה אישית:
בצעו את השיחה ברוגע ולא ממקום של לחץ! ילדים חשים את החרדה שלנו מיד. וכשהם מרגישים שאנחנו מתוחים או מתלבטים, הם לא ישתפו פעולה בשיח. קחו כמה דקות להירגע, תנשמו עמוק, והכינו את עצמכם רגשית לפני שאתם ניגשים לילד.
תוודאו קודם מה הילד יודע – אל תעמיסו עליו מידע שהוא לא יודע! התחילו בשאלות פתוחות כמו "מה שמעת על מה שקרה ל[שם האדם]?" או "איך אתה מרגיש לגבי מה שקרה?" רק אחרי שאתם יודעים בדיוק מה הילד כבר יודע ומה מבלבל אותו, תוכלו לתווך לו את התוכן בצורה המתאימה כפי שמוסבר במדריך.
חשבו מראש על השאלות שהילד עלול לשאול.
זכרו שזה בסדר לא לדעת הכל ולומר "אני לא יודע".
המסר שצריך להיות שעם ההורים אפשר וצריך לדבר על הכל!
חשוב לנהל שיח נינוח מכיל אמפטי , לא דרמטי!
תדאגו לאוכל ושתיה טעימים לילד/למתבגר.
במהלך השיחה:
תנו לילד להוביל את השיחה לפי הקצב שלו.
שמעו את הרגשות שלו בלי לנסות "לתקן" אותם מיד.
הדגישו שרגשות של בלבול, פחד או עצבות הם נורמליים.
היו כנים לגבי העובדה שלפעמים המבוגרים גם מתקשים להבין דברים קשים.
אחרי השיחה:
המשיכו להיות זמינים לשאלות נוספות.
שימו לב לשינויים בהתנהגות או במצב הרוח של הילד.
שקלו פנייה לייעוץ מקצועי אם הילד ממשיך להתמודד עם קשיים.
זכרו שתהליך העיבוד לוקח זמן.
סימני התראה שדורשים התערבות מיידית:
הילד מבטא מחשבות על פגיעה בעצמו.
שינויים דרמטיים בהתנהגות או בתפקוד.
בעיות שינה חמורות או סיוטים חוזרים.
נסיגה חברתית מוחלטת או בידוד.
זכרו: אתם לא לבד במצב הזה. יש משאבים מקצועיים זמינים, ולפעמים הפנייה לעזרה חיצונית היא הדרך הטובה ביותר לעזור לילד ולכל המשפחה להתמודד.
