בליל תשעה באב, כשעם ישראל יושב על הארץ וקורא את מגילת איכה, אנו מביאים טור מיוחד על כוחו של הזיכרון היהודי, על התקווה לבניין בית המקדש השלישי והגאולה השלימה, שנולדת דווקא מתוך הדמעות.
עם שזוכר את החורבן, עוד יבנה את ביתו
מספרים על נפוליאון שבאחד ממסעותיו עבר בשכונה יהודית בליל תשעה באב. הוא ראה אנשים הולכים יחפים, ראשיהם מושפלים ופניהם כבויות. מבית הכנסת עלה קול בכי. לא בכי של ילדים ולא התרגשות רגעית, אלא בכי עמוק ונוקב של אנשים מבוגרים היושבים על הארץ בחושך, לאור נרות מעטים, ומקוננים.
נפוליאון נבהל. הוא חשב שאולי נגזרה על היהודים גזירה חדשה או שאירע אסון שלא שמע עליו. כששאל לפשר הדבר, השיבו לו: "אנחנו בוכים על חורבן הבית".
"איזה בית?" שאל המצביא.
"בית המקדש", ענו לו, "בית תפארתנו בירושלים, שנחרב לפני דורות רבים".
נפוליאון התקשה להבין. אנשים בוכים כך על חורבן שאירע לפני מאות ואלפי שנים? ממלכות קמו ונפלו, עמים נעלמו, תרבויות שלמות נשכחו, והעם הזה עדיין יושב על הארץ ובוכה על בית שנחרב לפני דורות?
ואז, לפי הסיפור, אמר נפוליאון את המשפט המפורסם: "עם שזוכר את עברו, יש לו עתיד".
יש בסיפור הזה נקודה מטלטלת. נפוליאון, איש מלחמה וכיבושים, הבין מבחוץ דבר שלפעמים אנחנו שוכחים מבפנים: הזיכרון היהודי איננו נוסטלגיה. הוא לא געגוע לעבר מפואר, אלא כוח חיים.
אנחנו לא בוכים בתשעה באב כי אנחנו תקועים בעבר. אנחנו בוכים כי אנחנו מסרבים להשלים עם עולם חסר, מסרבים לומר שהגלות היא מצב טבעי, ומסרבים להתרגל לכך שאין לנו בית מקדש, שאין השראת שכינה גלויה, ושאין גילוי כבוד שמים בעולם כפי שהיה צריך להיות.
זה ההבדל הגדול בין אבל יהודי לייאוש.
ייאוש אומר: היה ואיננו. נגמר.
אבל יהודי אומר: היה, נחרב, ועוד ייבנה.
מי שכבר לא מצפה, לא בוכה. מי שהפסיק להאמין, ממשיך הלאה. דווקא הדמעות של תשעה באב מוכיחות שהלב עוד חי, שהקשר עוד קיים, ושהבית עוד שייך לנו גם כשהוא חרב.
ולכן תשעה באב איננו רק יום של עצבות. הוא יום של נאמנות. יום שבו יהודי אומר לקב"ה: עברו אלפיים שנה, אבל לא שכחתי. ניסו לנתק אותנו מירושלים, לפזר אותנו בארצות, למחוק מאיתנו את הזיכרון, להחליף לנו את החלום, ולא הצליחו.
אנחנו עדיין כאן. עדיין יושבים על הארץ, עדיין אומרים "איכה", עדיין מבקשים "השיבנו ה' אליך ונשובה", ועדיין יודעים שאין לנו תחליף לבית הזה.
דווקא בדור שלנו, כשהכול כל כך מהיר, רועש ומתחלף, תשעה באב מזכיר לנו דבר עמוק: עם בלי זיכרון חי מהחדשות של אתמול; עם בעל זיכרון חי את הנצח.
העולם שואל אותנו בכל דור מחדש: למה אתם עוד בוכים? למה לא התקדמתם? למה לא הנחתם כבר לעבר?
והתשובה פשוטה: כי זה לא עבר, זה הלב שלנו.
בית המקדש איננו פרק היסטורי. הוא מרכז החיים של עם ישראל. כשהוא חסר, הכול חסר. וכשיהודי מרגיש את החסר הזה, אפילו מעט, הוא כבר מחובר אל העתיד.
נפוליאון צדק. עם שזוכר את עברו יש לו עתיד. אבל אנחנו יודעים יותר מזה: עם שבוכה על החורבן, עוד יזכה לראות בבניין.
תשעה באב הוא לא סוף הסיפור. הוא ההוכחה שהסיפור עוד נמשך.
מצמרר
שנזכה ונראה בבניינה