לא לחכות ל"רגע הנכון": כך בונים קשר הורי נכון פנחס וייס, עו"ס קליני, מומחה בהדרכת הורים ומנהל מרכז טיפולי "מבטח"

רבים מאיתנו גדלו בדור שבו הקשר עם ההורים לקה בחסר. לא מתוך חוסר אכפתיות, אלא משום שכך נהגו. אבל המציאות שבה ילדינו גדלים היום שונה בתכלית. הם פוגשים שאלות, מסרים וחוויות בגיל צעיר הרבה יותר.
דווקא משום כך, האחריות שלנו כהורים איננה רק ללמד – אלא להיות הכתובת.
הדבר החשוב ביותר שילד צריך לדעת הוא שיש לו לאן לפנות. שיש מי שמקשיב לו. שיש מי שמאמין לו.
הנה כמה כללי יסוד פשוטים וברורים:
אל תחכו. התחילו מוקדם, ובשלבים. צרו רצף של שיחות קטנות וטבעיות. בדרך הביתה מהגן, אחרי סיטואציה חברתית. שיחה קצרה, רגועה ופשוטה, הרבה יותר משמעותית מדרשה ארוכה ומביכה.
הקשיבו יותר ממה שאתם מדברים. אל תמהרו לתת הרצאה. אל תיבהלו משאלה מפתיעה. תנו לילד להוביל. שאלו: "מה אתה חושב?", "מה הבנת?" כשהילד מרגיש שמקשיבים לו – הוא נותן אמון.
אף פעם אל תדברו מתוך פחד. אל תייצרו אצל הילד תחושת בהלה. דברו בטבעיות. אל תעודדו שמירת סודות עיוורת.
דברו על לחץ חברתי בלי דרמה. אל תלעגו לקשיים חברתיים, ואל תקטינו אמירה כמו "כולם עושים". חזקו את היכולת לומר: "זה לא מתאים לי". למדו אותו שערך עצמי לא נמדד בכניעה ללחץ.
בגיל מבוגר יותר, טבעי שהילדים מבקשים עצמאות. אבל זה לא תירוץ לניתוק קשר כביכול בשם זה ש"הוא כבר גדול". תסבירו לו, אנחנו מכבדים פרטיות – אבל תמיד זמינים. אם משהו מבלבל, מדאיג או מסובך – אפשר לפנות. בלי פחד. בלי כעס.
לסיכום: דברו בשפה מותאמת גיל. חזרו על המסרים – בעדינות, שוב ושוב. שמרו על רוגע גם אם הופתעתם. היו כנים. אם אינכם יודעים – אמרו שתבדקו. ובעיקר: חזקו את הקשר.
ילד שיודע שיש לו הורים שמקשיבים לו באמת, שמכבדים אותו, שלא שופטים אותו – הוא ילד שיבוא ויספר. וזהו ההבדל בין הורות טכנית – לבין הורות נוכחת.